עצות למבוגרים שלמדתי מספרי ילדים

עצות למבוגרים שלמדתי מכמה ספרי ילדים. -

תמיד אהבתי לקרוא. זהו דבר שעבר אלי בירושה מאמי. אני זוכרת שלפני השינה, בלילה (ובחושך!) היא הייתה מתכרבלת לצידי על המיטה, פותחת ספר ומתחילה להקריא לי סיפורים. (היה חשוך, אז היא המציאה את הרוב.) כשהתבגרתי וכבר קראתי לבד, אהבתי את השקט שהקריאה יכולה לתת. המוצא לעולמות אחרים ולסיטואציות מרתקות, לחוויות שלא יכולתי לחוות באמת. האהבה לספרים לא נעלמה. האהבה לסיפורי ילדים התחזקה ככול שהתבגרתי.

ספרי הילדים ברובם יותר קריאים, יותר מבדרים ובהרבה מקרים יש בהם יותר מוסר השכל ועצות שממש אפשר ללמוד מהם. הצבעים והאיורים בדרך כלל "גונבים" מאיתנו את רוב תשומת הלב: אז הנה חמש עצות ממש טובות מספרי ילדים של סופרים ישראליים.

החתלתול ששכח לדבר חתולית מאת פסח אוירבך

זהו לא סיפור ארוך, אך חמוד ביותר לאוהבי בעלי החיים והחתולים. די פשוט, לילדה יש חתלתול ויום אחד הילדה שוכחת למזוג לחתול אוכל. החתול יוצא למסע קצר בחווה כדי לנסות להיזכר כיצד מבקשים אוכל בשפה החתולית. הסיפור הוא די פשוט. עבור ילדים הוא מלמד איזה קולות עושים בעלי חיים שונים. עבור מבוגרים הסיפור מלמד אותנו לקח חשוב מאוד.

 הפיתוי הגדול בחיינו הוא ליפול למצבים הגורמים לתלות, הגורמים לנו לשכוח כיצד לבקש, כיצד להישמע ולקבל.

 בסוף סיפור הילדים המקסים של פסח אוירבך, החתלתול מקבל את קולו בחזרה וזוכר איך לנדנד לבעליו כדי לקבל אוכל. האמת היא שבני אדם בעידן המודרני שוב ושוב נופלים אל מצבי תלות גם בלי לשים לב. מוסר השכל חשוב הוא שאף אחד לא צריך להשתמש בתלות או להיות תלותי עד למצב של חוסר אונים.- אל תתנו לשום דבר להשתלט על החיים שלכם עד שתאבדו את קולכם כמו החתלתול.

החתלתול היה רעב מאד. נגש אל הילדה לבקש ממנה חלב, והנה צרה! שכח החתלתול איך לבקש אכל בלשון החתולים. מהר ויצא אל החצר והלך הלוך ובכה.

דב הקרח ודב האש מאת שלומית כהן אסיף

שלומית כהן אסיף הייתה המפתח לילדות שלי במובני יצירה ומקוריות. את הספר הגדול של שלומית כהן אסיף אמי קנתה בגיל קטן אך קטן מספיק שאבקש. זהו לא סיפור כי אם שיר אהוב שהרוב כבר מכירים. שני דובים, דב הקרח ודב האש מאוד אוהבים אחד את השני אך שנים שלא נפגשו. לאחר הרבה מאוד זמן שני אלו נפגשו והתחבקו לאחר געגועים רבים. ילד שעבר בדיוק ברחוב הבחין בדבר מה מוזר, שני דובים מתחבקים ונעלמים.

הפכים גמורים אינם משלימים אותנו אלא יכולים להתיש אותנו בניסיון להתאים עצמנו לצד השני וההפך.

דב הקרח ודוב האש הם הפכים, שני דברים קיצוניים שנמשכים מאוד אחד אל השני ולוכדים עצמם בחיבוק מוות, היוצר את סופם. אומנם השיר מאוד תמים ואינו מגלה דבר פרט לגעגוע. אנחנו לא יודעים כיצד שני אלו הכירו או הפכו חברים ולמה רצו כל כך להיפגש, אבל האמת היא שזה לא משנה. חבוק מרגש או לא, אי אפשר לערבב בין מים ואש.

בסוף הדרך נפגשו דב קרח ודב האש התחבקו חזק חבוק מרגש. ילד עמד בצד ואמר: "מוזר, ראיתי שני דבים נושקים לחי וצואר עכשיו איני רואה דבר."

מיכה ומכבי האש מאת דליה רביקוביץ

סיפור שהוא ללא ספק מרגש. מיכה הקטן אוהב ללכת לבקר את סבתו כדי לאכול אך יום אחד נשלח לביתה מאחר ואמו לא יכלה להכין לו אוכל כי היא שברה את ידה. אמו של מיכה שברה את ידה כי פנס הרחוב נשבר ואף אחד לא הספיק לתקנו. אמו יצאה לזרוק את הפח לא ראתה ארגז שעמד בדרכה ושברה את ידה בגלל החושך ששרר בחוץ. מיכה המקסים שאפיונים מגדריים מוטים כמובן לא מפריעים לו ואשתדל שלא יפריעו לי במהלך הכתיבה, לא הצליח להרדם. לכן החליט להוציא את הנורה ממנורת השולחן והלך לתקן בעצמו את פנס הרחוב. הוא טיפס, עלה אך לא הצליח לרדת עד בוא מכבי האש שעברו במקום במקרה.

אנחנו תמיד צריכים לשאוף ליזום ולקבל אחריות על הדברים המתרחשים בסביבתנו ולשים לב לפרטים הקטנים. אך עלינו  להבחין תחילה, מה בכוחנו לעשות ומה לא מתפקידנו.

מיכה המקסים הזכיר לי את "תפילת השלווה" על כל גלגוליה ומקורותיה, הלוא היא: "אלי, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאיני ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבדיל ביניהם" מיכה המתוק בשלב מסוים הבין כי נכנס לסיטואציה שאין ביכולתו לצאת ממנה לבדו. במזל הגיעו אחת-עשר מכבי האש והנהג. החלק החמוד ביותר הוא, שמכבי האש לא שכחו את מיכה וצפצפו לו בימי ההולדת שלו.

אך כשירד אבא עם מיכה על גבו ואמא הוציאה מיד סודר לעטף את מיכה, נודע לכל אנשי השכונה, מדוע טפס מיכה על עמוד החשל, ואפלו השכן הקרח הבין שלילדי הגן יש שכל, אבל אין להם כח לתקן בעצמם את פנסי הרחוב.   

האריה שאהב תות מאת תרצה אתר

אולי אין יותר צפוי מהבחירה מהספר האהוב של תרצה אתר. האריה הזה שכל כך רוצה תות, עוזר להורים ולילדים גם יחד בניסיון להבין מה הם הפרעות אכילה ואילו נזקים הם עושים לנו. לסיפור תמה די פשוטה. פעם היה אריה שאהב רק תות. אמו ניסתה להסביר לו כי אין תותים בסביבה אבל יש הרבה אוכל אחר. האריה היה עקשן. יום אחד ילדים הגיעו לטייל ביער של האריה ובתיקם היה תות. האריה הריח את התות וביקש אותו מהם. מבוהלים ברחו והשאירו את תיקם מאחור יחד עם, תות. אכל האריה מלוא התותים עד שהגיע למסקנה ברורה - שהוא לא אוהב תות.

לא כל מה שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים. לעתים נגלה זאת רק לאחר שנשיג את את מה שרצינו ואז נגלה כי מה שרצינו אינו הכרחי לנו או נחוץ כמו שהיה נדמה לנו.

 בעולם של צריכה מופרזת זהו ללא ספק מוסר השכל חשוב. עוד מוסר השכל חשוב להורים לילדים דווקא הוא לשאול שאלות: מה בכלל טעם התות? ומי הכניס לאריה את רעיון התות? הסיפור מעלה עוד עצה חשובה מאוד,

 לא כל מה שעובר לנו בראש הוא בר ביצוע אך הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לנסות.

וכך עשה האריה, שמהיום נהנה ממה שיש לו.

וכשהם ברחו, נפלו להם תיקי האכל עם התות והאריה הרים את התיקים והתחיל לאכל את התות. אכל האריה את התות, ואכל עוד תות, עד שגמר הכל - ואמר: "פויה, אני לא אוהב תות.אני בכלל לא אוהב תות. זאת היתה פשוט טעות כל הענין הזה עם התות."

והילד הזה הוא אני/הילדה שאני אוהב מאת יהודה אלטס

הסיבה לכך שהכנסתי שני ספרים תחת אותה כותרת היא שאת הספר הראשון אין לי בין הרכוש שלי. קראתי אותו לראשונה אצל חברת ילדות יקרה ונפלתי בקסמו של יהודה אטלס. בשבוע הספר שנערך באותו הקיץ מצאתי את הספר 'הילדה שאני אוהב' שהמשיך עם אותו הרעיון. הספר הוא מספר שירים, וזה אינו ניסוח מדויק, המתארים מצבים שכולנו יכולים להזדהות איתם. מלבד הגרפיקה שהקדימה את זמנה אטלס המציא את הסטטוסים עוד לפני המצאת הפייסבוק. הנה דוגמה מהספר,

קדם גנון, אחר-כך גן-חובה, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה, דירה, חתונה, ילדים, מלואים - אז מתי אני אספיק לעשות קצת חיים!

השירים והאנקדוטות המצחיקות בספרים גורמים להנאה רבה בעיקר מכיוון שהם פונים לחוויות משותפות שכולנו חווינו בצורה כזו או אחרת והדבר יוצר הזדהות. רכילות, כנות ותגובות אמתיות המביעים את אישיותנו עוזרים לנו להגדיר את עצמנו. אך מצוי גם החשש להיות אחרים ואין לתת לו להניע אותנו. כולנו מיוחדים ומה שמייחד אותנו הופך אותנו למעניינים, חמודים, מצחיקים. באותו האופן אפשר להתנחם בדמיון כללי לשאר חברי הקהילה. - הספרים מוכיחים כי לכולנו נקודות דמיון חזקות מאוד ואנחנו לא חייבים להסתיר נדבחים באופיינו. 

 היו שונים, היו דומים לאחרים, היו עצמכם ותהיו מבסוטים שאתם אתם.

 ועוד אחד לסוף כי זה ספר מיוחד,

 כשאני חושב איך אחרי שאני אמות כלם יגידו כמה הייתי חמוד ונבון וטוב-לב וברוך-כשרון, ומה יכתבו עלי בחוברת-הזכרון, ומי שעשה לי רע נורא יצטער ומי שאהב אותי יבכה עוד יותר, ויתגעגעו אלי וקינחו את האף ויגידו עלי "פרח שנקטף" - פתאום אני חושב למה חברי, הורי ואחי לא אומרים עלי דברים כאלה טובים כשאני עוד חי!