האדם המונפש

פרולוג : האדם המונפש

ריי ברדבורי

אלו היו צהריים חמים של תחילת ספטמבר כשהכרתי לראשונה את האיש המונפש.

הוא הלך לבד על דרך האספלט, הייתי בחלק האחרון של סיור בן שבועיים בוויסקונסין. באחר הצהריים המאוחרות עצרתי, אכלתי קצת בשר חזיר, אפונים ודונאט, הייתי כבר מוכן להימתח ולקרוא כשהאדם המונפש עבר את הגבעה ונעמד שם כמה רגעים נגד השמיים.

אז עוד לא ידעתי שהוא מונפש. אני רק ידעתי שהוא היה גבוה, ושרירי בעברו, אבל עכשיו מסיבה מסוימת, הולך ומשמין. אני זוכר שזרועותיו היו ארוכות, וידיו צרות, אבל פניו היו כפני נער, מונחים על גוף כבד.

נראה כי רק הרגיש את נוכחותי, מאחר ולא הביט ישירות בי כאשר הוא אמר לי את מילותיו הראשונות :

"אתה יודע היכן אוכל למצוא עבודה?"

"אני חושש שלא," אמרתי.

"לא הייתה לי עבודה כבר ארבעים שנים, " הוא אמר.

למרות שהיה זה אחר צהריים חם, הוא לבש את חולצת הצמר שלו כשהיא מכופתרת וצמודה עד לצווארו. שרווליו היו הפוכים ומכופתרים עד אל פרקי ידיו הדקיקות. זיעה זלגה מפניו, אך הוא לא פנה לפתוח את חולצתו.

"ובכן," הוא אמר לבסוף, "זהו מקום טוב ככול מקום אחר לבלות בו את הלילה. אכפת לך?"

"יש לי קצת אוכל נוסף אתה מוזמן," אמרתי.

הוא ישב בכבדות, נאנח. "אתה עוד תצטער שביקשת ממני להישאר," אמר. "כולם מצטערים בסוף. זו הסיבה שאני הולך. הנה אנחנו, תחילת ספטמבר, תחילת ימי השחרור עונת הקרנבלים. אני אמור לעשות כסף מלוא היד בכל עיירה קטנה שיש בה מופע לצדי הדרך, אבל הנה אני ללא עתיד."

הוא חלץ את נעלו הגדולה והביט בה בעניין. "בדרך כלל אני מצליח לשמור על מקום העבודה למשך עשרה ימים. ואז משהו קורה והם מפטרים אותי. עכשיו כבר כל הקרנבלים באמריקה לא מוכנים לגעת בי עם מוט באורך עשרה רגליים."

"ומה בעצם הבעיה?" שאלתי.

לתשובה, הוא שחרר באיטיות  את כפתור צווארו הצמוד.  כשעיניו נעצמו, הוא הניע באיטיות את ידו כדי לשחרר את שאר כפתורי החולצה עד למטה. הוא החליק את אצבעותיו פנימה כדי להרגיש את חזו. "מצחיק," הוא אמר, עיניו עדיין עצומות. "לא ניתן להרגיש בהם, אבל הם שם. אני תמיד מקווה שיום אחד אסתכל, והם ייעלמו. אני  הולך בשמש במשך שעות בימים הכי חמים, אפוי ומקווה שהזיעה שלי תשטוף אותם ממני, שהשמש תצלה אותם ממני אבל כשהשמש שוקעת הם עדיין שם." הוא הפנה את ראשו מעט לעברי וחשף את חזו.

"האם הם עדיין שם?"

לאחר רגע ארוך אני נשפתי. "כן," אמרתי. "הם עדיין שם."

הקעקועים המונפשים.

"עוד סיבה לכך שאני משאיר את הצווארון שלי מכופתר," הוא אמר ופקח את עיניו, "הם הילדים. הם עוקבים אחרי בשבילי המושבות. כולם רוצים לראות את הציורים, ועדיין אף אחד לא רוצה לראות אותם."

הוא הוריד את חולצתו לגמרי והחזיק אותה בידיו. הוא היה מכוסה באיורים, מצווארו המכוסה בשרשרת דיו כחולה ועד לחגורת מכנסיו.

"וזה ממשיך," הוא אמר מנחש את מחשבותיי, "אני כולי מונפש. תסתכל," הוא פתח את ידו. על כף ידו הייתה ורד, רעננה וקצוצה, עם קריסטלי טיפות המים בין עליה הוורודים. הנחתי את ידי כדי לגעת, אך היה זה רק ציור.

ובקשר לשאר גופו של האיש, אני לא יכול לומר איך ישבתי ובהיתי, כי הוא היה מהומה של רקטות ומזרקות ואנשים, בפרטי פרטים מדויקים ובצבעים כך שיכולתי לשמוע את הקולות הקטנים הממלמלים והשקטים, מהקהל שיישב את גופו. כשעורו התעוות, הידיים הקטנות הוורודות נעו. היו שם שדות צהובים ונהרות כחולים והרים וכוכבים ושמשות ופלנטות מפוזרות בשביל החלב על חזו. האנשים עצמם היו כעשרים או יותר מקובצים לקבוצות מוזרות על זרועותיו, כתפיו, גבו, על צדיו, ועל מפרקי ידיו וגם על בטנו. מצאתי אותם ביערות של שיער מתגנבים בין התקבצות נמשים, או מציצים מבין קפלי בית השחי שלו, עם עיני יהלום נוצצים. כל אחד נראה עסוק בפעילותו; כל אחד היה ציור נפרד בגלריה של ציורים.

"ואוו, הם יפים"  אמרתי.

איך אוכל להסביר את ההנפשות על גופו? אם אל גרקו* היה מצייר ציורים קטנים בשעתו, קטנים יותר מכף יד, מדויקים למכביר עם גווני צבעיו הגופריתיים, הקווים המוארכים והאנטומיה, אולי היה משתמש בגופו של האיש הזה למען אומנותו. הצבעים בערו בשלושה ממדים. הם היו חלונות המבטים אל מציאות יוקדת. כאן, מקובצים על קיר אחד, היו כל הסצנות המשובחות ביקום; האיש היה גלריית אוצרות מהלכת. זו לא הייתה עבודה של מקעקע זול שעובד בקרנבלים ולו שלושה צבעים והבל ויסקי מפיו. הייתה זו עבודה של גאון אנושי, תוסס, נקי ויפה.

"הו כן, " אמר האיש המונפש. "אני כל כך גאה בקעקועים המונפשים שלי שהייתי רוצה לשרוף אותם ממני. ניסיתי נייר-זכוכית, חומצה, סכין..."

השמש שקעה. הירח כבר עלה במזרח.

"אתה צריך להבין, " אמר האיש המונפש, "ההנפשות מנבאות את העתיד."

לא אמרתי דבר.

"הכול בסדר באור השמש," הוא המשיך. "אני יכול להחזיק בעבודה בקרנבל כעבודת יום. אבל בלילה הציורים זזים. הציורים משתנים."

כנראה שחייכתי. "כבר כמה זמן אתה מקועקע בהנפשות?"

"ב- 1900, כשהייתי בן עשרים ועבדתי בקרנבל, שברתי את הרגל. זה דפק אותי לגמרי; הייתי חייב לעסוק במשהו כדי לא להשתגע, אז החלטתי לעשות קעקוע."

"אבל מי קעקע אותך? מה קרה לאמן?"

"היא חזרה אל העתיד,"  הוא אמר. "אני מתכוון לזה. היא הייתה אישה זקנה בבית קטן באמצע ויסקונסין לא רחוק מהמקום בו אנחנו עומדים. מכשפה קטנה שנראתה בת אלף ברגע אחד וברגע אחר כמו בת עשרים, אבל היא אמרה שהיא יכולה לנסוע בזמן. צחקתי. עכשיו, אני יודע שהתכוונה לזה."

"איך הכרת אותה?"

הוא סיפר לי. הוא ראה אותה מציירת שלט לצד הדרך: ציור על העור! ציורים במקום קעקועים! אמנותי! אז הוא ישב כל הלילה בזמן שמחט הקסמים שלה עקצה אותו עקיצות צרעה ועקיצות עדינות כדבורה. עם בוא הבוקר הוא כבר נראה כמו אדם שנפל אל תוך מכונת צבע ונמחץ בתוכה, כולו בוהק וציורי.

"ניסיתי לצוד אותה בכל קיץ במשך ארבעים שנה, " הוא אמר, מותח את ידו באוויר. "כשאני אמצא את המכשפה הזו אני אהרוג אותה."

השמש נעלמה. עכשיו הכוכב הראשון כבר הקיץ והירח האיר את שדות הדשא והחיטה. קעקועיו של האיש המונפש עדיין בהקו כמו פחמים בחצי אור, כמו אבני אודם ואבני ירקת מפוזרים, כמו צבעיו של רואו* ושל פיקאסו והגופות המוארכים של אל גרקו.

"אנשים מפטרים אותי כשהקעקועים מתחילים לזוז. הם לא מחבבים את זה כשדברים אלימים מתחילים להתרחש בהנפשות. כל הנפשה היא סיפור קטן. אם תצפה בהם, בכל רגע הם יספרו לך סיפור. בשלוש שעות של הסתכלות  תוכל לראות שמונה עשרה או עשרים סיפורים מתרחשים ממש על הגוף שלי, תוכל אפילו לשמוע קולות ולחשוב את המחשבות שלהם. הכול שם, רק מחכה שמישהו יסתכל. אבל יותר מכל, יש נקודה מיוחדת על הגוף שלי." הוא חשף את גבו. "רואה? על קצה הכתף הימנית שלי אין שום עיטור מיוחד, רק ערבוביה."

"כן."

"כשאני מסתובב עם מישהו למשך זמן, הנקודה הזו מתערבלת ומתמלאת. אם אני עם אישה, התמונה שלה מתממשת לה על הגב שלי, תוך שעה, וההנפשה מראה את כל החיים שלה- איך היא תחייה, איך היא תמות, איך היא תיראה כשהיא תהיה בת שישים. ואם אני נמצא עם גבר תוך שעה תופיע התמונה שלו באותה הנקודה על הגב שלי. ההנפשה תראה אותו נופל ממצוק, או מת תחת רכבת. אז אני מפוטר שוב."

כל הזמן בו דיבר ידיו נעו לאורך ההנפשות שלו, כאילו כדי להתרגל אל המסגרות שלהם, כדי להוריד מהם אבק – תנועות של מומחה, פטרון אומנות. עכשיו הוא נשען לאחור, ארוך ומלא לאור הירח. היה זה לילה חמים. לא הייתה רוח והאוויר עמד במקום. שנינו היינו ללא חולצה.

"ומעולם לא מצאת את האישה הזקנה?"

"מעולם."

"ואתה חושב שהיא הגיעה מהעתיד?"

"אחרת איך היא יכלה לדעת את הסיפורים שהיא ציירה עליי?"

הוא עצם את עיניו בעייפות. הקול שלו הפך חלוש יותר. "לפעמים בלילה אני יכול להרגיש אותם, את התמונות, כמו נמלים, זוחלים על העור שלי. אז אני יודע שהם התחילו לעשות את מה שהם חייבים לעשות. אני כבר לא מסתכל עליהם יותר. אני פשוט מנסה לנוח. אני לא יישן הרבה. גם אתה, אני מזהיר אותך, אל תביט בהם. תפנה לצד השני כשאתה יישן."

אני שכבתי במרחק מה ממנו. הוא לא נראה אלים, והציורים היו יפיפיים. במקרה אחר אולי הייתי מתפתה להתרחק מהקשקושים האלו. אבל ההנפשות...נתתי לעיניים שלי להתמלא בהם. כל אחד היה משתגע קצת עם דברים כאלו על הגוף שלו.

הלילה היה שלו. יכולתי לשמוע את האיש המונפש נושם לאור הירח. צרצרים נעו בעדינות בעמק הרחוק. שכבתי על הצד כדי שאוכל להביט בהנפשות. אולי חצי שעה עברה. לא ידעתי אם האיש המונפש ישן, אבל לפתע שמעתי אותו לוחש, "הם זזים, נכון?"

חיכיתי דקה.

ואז אמרתי, "כן."

הציורים זזו, כל אחד בתורו, כל אחד לדקה או שניים. לאור הירח, עם המחשבות המעקצצות ורעש הים הרחוק, היה נדמה שכל דרמה קטנה נגלת לה. אם אלו היו שלוש שעות או שעה עד שהדרמה נגמרה, היה קשה להחליט. אני רק יודע שהייתי מרותק ולא זזתי בזמן שהכוכבים צפו בשמיים.

שמונה עשרה הנפשות. שמונה עשרה סיפורים. ספרתי אותם אחד, אחד.

העיניים שלי התמקדו בעיקר על סצנה מסוימת, על בית גדול עם שני אנשים בתוכו. ראיתי את מעופו של עוף דורס כברק על פני השמיים, ראיתי אריות צהובים, ושמעתי קולות.

ההנפשה הראשונה רעדה וקמה לתחייה...

לרכישת הספר האדם המונפש באנגלית. (הספר מעולם לא תורגם לעברית.) 

*שמות של ציירים מפורסמים. הלינקים מובילים אל עמודי הויקיפדיה המוקדשים להם.