חשבתי על זה בלילה הקודם. כשהנחתי את הראש על הכרית, ועוד לפני כן, העיניים שלי התחילו לדמוע, תחושת מועקה, עצב ותסכול פשוט מילאו בין רגע את כל ספקיות הדם שלי. הבכי היה סימפטום חיצוני לכך שאפילו הורידים שלי געשו מבכי.
התעלמתי מתחושת האבדון משום שכבר התרגלתי אליה מאוד, התעלמתי ממנה כשם שכבר למדתי להתעלם מעצמי. הרי רק אני יודעת עד כמה חסרת חשיבות אני. ובעוד הבכי התעצם, הטישו נגמר ופשוט התעייפתי מעצמי שוב, ניסיתי להיזכר מתי זה התחיל. מתי היה היום הראשון שבו אמרתי לעצמי שאני מאוד רוצה למות וגם ראיתי בעיני רוחי את התכנית שתוביל אותי אל קץ הקיצים.
נזכרתי שזה היה לפני יותר מעשר שנים. אני לא זוכרת את הגיל המדויק אבל אני זוכרת את מה שהרגשתי.
הרגשתי אבדון. קול שאמר לי : למה עוד להמשיך? הגעת אל הסוף.
כנראה שצדק, כי מאז ועד היום אני עדיין, מאוד רוצה למות.
זה קרה כשעליתי חזרה הביתה מבית השכנה שהייתה החברה הכי טובה שלי, נשמה תאומה. בעבר הסברתי את זה ששתינו יצאנו מאותו המפעל, כמו במחשב שתינו היינו עשויות מאותן השבבים השייכים לאותו בית ייצור, אבל מאז היציאה מהמפעל ועד שהכרנו אנשים שונים השתמשו בנו. כל מחשב היה לשימוש אחר, ועדיין תאומות ייצור לא משנה שלא היינו דומות באופי או במראה בכלל. הדרך שלנו אל המסקנות הייתה זהה.
אם כן, אז פעם הייתה לי נפש תאומה היום כבר לא ואני עדיין אוהבת אותה. באותו היום, לא קרה שום דבר משונה, לא רבנו, לא ראיתי אותה פתאום בצורה אחרת. היא הייתה נפלאה כמו שהיא כמו שתמיד ראיתי אותה. פתאום, זה לא שינה.
פתאום, אותו המעגל החברתי שלא היה שייך לי - אלא לה. לא ריגש אותי. הבנתי שזה בר חלוף ועדיף שיחלוף מהר. השארתי אותם שם, בחצר הקידמית של ביתה. הם המשיכו לדבר ופשוט להיות ואני עליתי למעלה. עמדתי מאחורי שולחן המטבח והבטתי במרפסת, שם יכולתי לצפות בכולם ולשמוע הכול.
העדפתי ללכת אל החדר שלי וכנראה לקרוא. אני זוכרת את הרגע שבו נכנסתי אל החדר וראיתי מולי את החלון. העץ המשתקף ממנו גידל ענפים עבותים שעוד קצת ונכנסו לי אל החדר, וחשבתי לפתוח את החלון לצאת החוצה, להוריד את החולצה ולקשור אותה לצוואר שלי ולאחד הענפים ולעשות באנג'י למטה.
זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שהכול נגמר. ולא ידעתי למה ואני עדיין לא יודעת איך הכול השתנה פתאום. הרי עוד לפני היה רע, ואמרו עלי דברים נוראיים שנכנסו לי לראש ודפקו אותי לעד והתמודדתי וגם הבלגתי כי רוב הדברנים מטומטמים הם.
מאז צמאתי לתשומת לב, וחזרתי אל הקומה התחתונה וביליתי שם את רוב הזמן. בניגוד ללפני כן הייתי עוצרת את עצמי ואומרת לי שעכשיו עדיף לחזור הביתה. לפני כן הייתי יכולה להיות שם עד שכולם הלכו לישון ולחזור לישון במיטה שלי, לפעמים הייתי ישנה שם למרות שגרתי ממש למעלה. גיליתי שאני מקבלת מגרנות רעש. - כן זה אמיתי, אני סובלת ממגרנות רעש עד היום אם אני נחשפת ליותר מידי רעש ולא זוכה לשקט גם בבית. אז לכן, אמרתי לעצמי שהתמכרתי למשהו שהוא לא שלי ובשלב מסוים הייתי חוזרת הביתה. אל השקט.
אך השקט בודד הוא. והתשובה הייתה, או הרעש או הבדידות. משהו התפקשש בילדות שלי בצורה רצינית ביותר אך זה לא מסביר למה כבוגרת לא הצלחתי לסדר אותם. אין לי חברים היום ופעם היו לי חברים שאנשים אחרים כינו אותם כ - "חברה שלא מתאימה לך" וזו הייתה החברה היחידה שהייתה לי, אז מה זה אומר עליי?
ומאז ועד עתה אני בודדה, ורוצה מאוד למות. הדבר הנורא היותר מזה היא כמות הפוסטים שקיימים ברשת על אנשים שנמאס להם ורוצים למות. מוזר, אף אחד לא הציע תרופה. גם כל אותם האתרים חסרי הפשר הללו נגד התאבדויות בגיל הנעורים מציעים לנערים ונערות להוציא קיטור, אך התשובות שאנשים מציעים שם נוראיות יותר מהמוות.
עד כה אני יודעת שני דברים. צריך אומץ באותה המידה שדרושה אטימות כדי להתאבד וזו באמת אפשרות. - יש אלטרנטיבה לחיים.
צריך לסבול הרבה ולהתעלם מהכאב עד שהמוות יבוא מעצמו, כי הוא יבוא מעצמו.
אני משתדלת, עד כמה שאדם ללא מוטיביציה יכול, לצאת מהבית ולעשות משהו, כי אז הסטטיסטיקה לטובתי, הסיכוי למות עולה מעט. ההזויים נותנים לחיים משמעויות שונות ומשונות אבל יש רק דרך אחת לתאר אותם: זו מכת טבע, החיים קורים גם בלי שנרצה וגם אם אנחנו עושים פוס הם עדיין קורים, זה כמו טורנדו וגשם אי אפשר לעצור אותם וכנראה שסבל הולך איתם יד ביד. נשאר רק לבכות ולהמשיך.
או להתאבד, אם לא מפחדים שבשנייה שהנשימה האחרונה תילקח מישהו או משהו יחליט לעשות לנו טובה ויבוא העתיד.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה