תחושה היא תוצאה של משהו אמתי שקרה, תחושה של כאב ורע ובדידות לא יוצאים יש מעין, ולפעמים גם לא נוצרים כתוצאה מאירוע אחד יש אנשים שמתדרדרים באטיות לכך. דיכאון אינו משבר, דיכאון זה לא באמת הרמת ידיים. דיכאון זה סכסוך פנימי בין החיים עצמם שקורים במלא ובין ההבנה שיש טוב יותר, איפה שהוא לפחות, שהיינו רוצים אותו לעצמנו. דיכאון זה לא מצב נפשי, דיכאון זה אופי ויש אנשים שירצו למות במשך כל חייהם הארוכים ובסוף ימותו מזקנה. דיכאון זה אופי בגלל שאנחנו רואים פתאום את העולם בצורה אחרת, כמו שהרבה אומרים, אין טעם או אין כוח ולפעמים זה לא בגלל איזשהו עול, אלא בגלל שתפיסת עולמנו השתנתה, ותפיסת עולמנו לרוב משתנה כל הזמן. הרצון למות הוא מחסור בסם, החיים יכולים להיות סם ממכר רק מעצם כך שהם קורים בכל מקרה. כלומר, אני רוצה למות ואיך שהוא בכל יום אני חיה ומתפעלת מזה. החיים הם סם מכיוון שישנם חיים מסוימים שניתן לחיות אותם וכלל לא להרגיש בשינויים הקלים סביבנו. יום אחרי יום זה פשוט קורה בטבעיות, היכולת למלא ולמלא את החיים עד שלא מרגישים כלום מלבד קטטוניות של החיים היא בחזקת הרוב כך אומרים ואני לא מאמינה. אני מאמינה שכולם בדיכאון והרוב מפחדים למות, בזמן שמעטים ממענים לרגע בו יפסיקו להרגיש את נוכחות עצמם. אובדן העצמי שלמדנו להכיר מעורר פחד לאבד אותו, אך עבור אנשים מסוימים ישנה הבנה כי אותו העצמי הוא הסיבה לדיכאון ולכאב ולא מפחדים להיפתר ממנו.
הבדידות ואבדן הקהילתיות מעורר בנו את החור המוזר הזה שמרגישים, התחושה של התמודדות לבד, היא מטרידה ומטרידה יותר כשאתה יודע כמה אנשים באמת נמצאים סביבך. אם נקלעתי לאי בודד ברור שאני לבד ומרגישה בודדה, אבל אם אני נמצאת בעיר ויש סביבי שכנים ומשפחות ואנשים שאני מכירה ואני עדיין לבד, אני מרגישה מבודדת הלבד מצליח דווקא להתעצם כשאני יודעת שיש עוד אנשים, אז ישנה התחושה של אף אחד מבין ואם מי אני אדבר. באי אני יכולה לדבר אל עצמי אל הצבים אני באמת לבד. אבל עצם העובדה שאין לי עם מי לדבר ויש סביבי הרבה אנשים מעוררת מרירות ורוגז.
אני רוצה למות כי מה זה כבר משנה. אדם בחייו צריך תפקיד, כמה דברים קטנים, אפילו קטנים מאוד, שעושים לו טוב תחביבים וכאלו ולהיות נצרך על ידי אנשים אחרים. מדהים, אבל זה באמת כל מה שהוא צריך וכמובן, לנוח ולאכול, מי שלא יישן הדיכאון נכנס לתודעתו. היום אני לא חושבת שאנחנו מצליחים למלא את הצרכים האלו. האם יש לכם תפקיד שאתם ידועים בו? האם יש לכם זמן לעשות את הדברים המשונים שעושים לכם קצת יותר טוב? האם הבטחת למישהו שתגיע להיכן שהוא ויחד תעשו משהו? אכלת היום קצת? יישנת מעט אבל עמוק?
לא אחד, מבטיח שכל תפיסת עולמכם תיפגע על ידי הדיכאון. כי מה זה כבר משנה, זו תפיסת עולם, מה זה משנה אם אני אקום או יישן, מה זה משנה אם אני אלך או לא, אם כבר לא ניתן לראות את ההבדלים בין המצבים האלו אז באמת אין טעם לחיות כי הנוכחות שלנו היא שולית, חסרת חשיבות. הכול כבד, הכול קשה, לבצע פעולות פשוטות נהיה קשה יותר כשאין לנו את המוטיבציה לחיות, המוטיבציה לחיות נובעת מכל מה שעברנו עד לתחושת הדיכאון. ומי שלא יודע, אז שידע, כדי לחיות צריך המון מוטיבציה ודחף. דחפים בחיים זה משהו שנכבה כשחווים הרבה כישלונות ונפילות וגם כשלא חווים כלום. מי שעבר שנים ארוכות מחייו בלי שינוי עובר משהו שהוא כמעט לא טבעי, בני האדם לא משתנים רק במראם, בטבעם בני האדם משתנים באופיים ובצורכיהם וסביבתם משתנה גם כן.
בדיכאון אין שינוי, דיכאון הוא תחילת הסוף. זה לאחר שלמדנו כיצד החיים מתנהלים ואנחנו חווים את אותו הסכסוך הפנימי, לא כך אנחנו רוצים את החיים, וגם קבלת החיים הקשים כפי שהם היא תחילת הדיכאון הצורך לשנות ולעשות נובע מחוסר קבלה של הדברים. בדיכאון המוח עושה שני דברים סותרים, ממשיך לתפקד ולנהל אותנו במחשבותינו ומתחיל לחסום את התחושה, את הצורך לאכול, או תחושה של הכבדה על הגפיים בזמן שהוא ממשיך לפעול ללא הרף, מצד אחד מנהל את הדברים כדי שנמשיך להתקיים ומצב שני מעיק על החיים.
דיכאון זה לימבו תקיעות בין המוות לחיים בלי היכולת לחוות אף אחד מאלו.
מדיכאון לא יוצאים, זה לא בית מלון, לא נכנסים ויוצאים מזה זה תקוע שם גם כשנדמה לנו שטוב יותר. יכול להיות שהתחושה גם לא תשתפר, אבל לטעמי יש פתרון לדיכאון, ניתן להטביע אותו. המוח שלנו לא יכול להתמודד מול עומס מצפוני, ברגע שבו נרגיש שצריכים אותנו ושהיום נעשה לפחות דבר אחד שכן מעודד אותנו, ולא לשקר לכל אחד יש משהו כזה גם כשנמצאים עמוק בתוך אפלת הדיכאון, וכן יהיה מישהו שירצה לדבר אתנו. לא אנחנו שנרצה לדבר עם מישהו לפסיכולוג משלמים לא יגרום לאף אחד להרגיש יותר טוב ההבדל טמון ב- מישהו שרוצה לדבר אתנו. דברים שאנחנו חייבים לעשות, רוצים לעשות ולא נשאר לנו זמן עם עצמנו לבד כדי להקשיב למוח שלנו שאחראי על הדיכאון, לא מעביר אותו לגמרי אבל משכיח אותו בפעילות יום יומית, חייבים להיות עסוקים כל הזמן. וזו לא אחריות בעל הדיכאון להפעיל עצמו הוא לא יכול, הדיכאון לא מאפשר זאת, חבר או בן משפחה טוב הוא שיציל מצרה ויוכיח שאנחנו לא לבד, ויפיל עלינו דברים שיגרמו להרגשת חשיבות והנאה.
היעדר החשיבות העצמית והיעדר תחושת הנאה, משנים את תפיסת העולם שלנו ואז אנחנו נוטים להקשיב להגיון הפנימי שמתחיל לדבר אתנו והיה עדיף שישתוק. טיפשים ואטומים לא חווים דיכאון.
צריך לעבור על כל הדברים הרעים בחיים לדבר על זה בלי בושה ולהתחיל לקבל ולבקש מהסביבה היי, אני צריך ככה וככה ואת זה ואת זה. לעבור על כל הדברים הרעים זה להבין שההפך ייעשה לנו טוב, וזו התחלה.
ואני אישית מאמינה שרבים עוד ימותו מדיכאון בגלל שאין אנשים שיהיו שם כדי לעזור להם לקבל חיים קצת יותר נחמדים.
להוציא את כל הדברים הרעים שחווינו ואנחנו שונאים ולדבר בפתיחות. להבין שההפך מהדברים הרעים הוא טוב, וצריך מישהו אחר שיתחיל לשנות עבורנו באטיות את הדבר הראשון שאפשר להמיר אותו אל ההפך שלו ובאטיות זהירה יכניס אותנו חזרה אל השגרה כדי שנוכל להמשיך לבד ולמצוא את החשיבות וההנאה והשקט הפנימי הכול כך חשוב.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה