באמת שלאף אחד אין באמת תשובה ל-למה החיים שלנו מסתבכים, לא משתפרים או למה קורים לנו דברים רעים. הניסיון להבין למה רע לנו כל כך עומד על הניסיון לפרוץ לחלל, לגור במאדים לפענח מה נמצא במצולות כדור הארץ ולמצוא את אלוהים.
לא ניתן לכמת סבל או לכמת כאב או לעשות תחרות של מי סובל יותר. מסתבר שבחיים עצמם ישנה רמת סבל מסוימת לכל האנשים באשר הם, השאלה היא האם הסבל נפסק או לפחות מתפתח או שנידונו תמיד לכאוב במידה מסוימת. הייתי מתה להקשיב למישהו או מישהי שעברו חיים קשים מאוד ויצאו מזה לעולם של כיף אינסופי או לפחות לחיים של בעיות של אנשים עם פריבילגיה. הבעיה היא שאני תמיד חושבת שהם משקרים. הסיפורים שלהם לעולם לא שלמים, משהו באמצע תמיד חסר. איך משם הגעתם לשם? ואז נותנים לך פרט קטן כזה וטוענים שכך הכול התחיל ושם נח המזל. ואני עדיין חושבת שזה שקר.
לא הכול בסיפורים של הסינדרלות נשמעים לי אמינים וקשה לי מאוד להאמין שהזדמנויות כאלו נהדרות ישבו להם באמצע הרחוב וחיכו לסינדרלה. כי אם כן, המסקנה הראשונה היא שיש גוף גדול ועוצמתי שאנחנו לא רואים ושולט על החיים שלנו וברגעי הסבל, ממש מייעד לנו סבל. – זה ללא ספק הדבר הנורא ביותר שניתן לחשוב עליו והוא ללא ספק מדכא וגורם לי פשוט ללכת לישון ולא להתעורר גם בשביל שירותים ואוכל.
הדבר האחר שיכול לעלות למישהו או מישהי עם חיים זבל בראש היא שהכול אשמת החיים. הכול באשמתנו? אבל מה עשינו. אני כל הזמן נופלת לנקודת המחשבה הזו שהכול באשמתי, שאני פשוט לא רוצה חזק מספיק, שאני לא משיגה מספיק או שאני עצלנית. אני, אני הבעיה.
מזלי ומזל הקוראים של התוכן הזה הוא שאני מאוד רציונלית.
המחשבה שהכול תלוי בי נתקלת במכשול אחר הנקרא חשיבה ביקורתית. בכל פעם שאני חושבת שהחיים שלי תקועים ולא זזים לשום מקום היא באשמתי אני חושבת על איך היה נראה כל העולם אם זה היה נכון. אם הכול תלוי באנושות ובפרטים הקטנים שחיים את חייהם הרעים, הם לא היו בוחרים את החיים הללו ולא אכפת לי מה אומרים.
אף אחד לא בוחר לעצמו חיים רעים. זה מטופש לחשוב ככה.
כולנו הולכים לישון בלילה ומדמיינים עצמנו מלכי כל העולמות. עם מעריצים שאומרים לנו שהם אוהבים אותנו, עם מישהו שמזכיר לנו כמה אנחנו נהדרים. כולם חולמים על הצלחה. כולם חולמים על כסף. לכן, אני לא מצליחה להאמין לאמרות השפר של 'כוחו של התת מודע' ושל 'הסוד' וכל אותם מדריכים רוחניים שהוליווד השטחית אימצה לעצמה. – אלו באמת צרות של עשירים.
כל מי שסבל מחייו יודע שהחיים לגמרי מחוץ לשליטתו. זה כל כך מעצבן לנסות לגלות למה לי לא הולך. וזה מרגיז עוד יותר לחשוב שזהו הלוטו של החיים. – יש רצון להילחם רק עד גבול מסוים ואז כל הרצון הולך ושוב אני לפחות, חוזרת לישון ושלא תעזו להוציא אותי מהמיטה.
החיים הם זבל אל תטעו לחשוב שיש תשובה וסיבה.
נ.ב
תמיד צריך לנסות, גם כשאנחנו כבר מיואשים מהכול. וזאת מהסיבה הפשוטה שאנחנו באמת לא יודעים כלום, ועד כמה הכול מקרי ובכל רגע נמצא את האדם המתאים שגם הוא יאמין בנו. אולי זה לעולם לא ייקרה, אבל מה אם אנחנו נמנע מעצמנו לגרום למשהו לקרות לנו?
לא ניתן לכמת סבל או לכמת כאב או לעשות תחרות של מי סובל יותר. מסתבר שבחיים עצמם ישנה רמת סבל מסוימת לכל האנשים באשר הם, השאלה היא האם הסבל נפסק או לפחות מתפתח או שנידונו תמיד לכאוב במידה מסוימת. הייתי מתה להקשיב למישהו או מישהי שעברו חיים קשים מאוד ויצאו מזה לעולם של כיף אינסופי או לפחות לחיים של בעיות של אנשים עם פריבילגיה. הבעיה היא שאני תמיד חושבת שהם משקרים. הסיפורים שלהם לעולם לא שלמים, משהו באמצע תמיד חסר. איך משם הגעתם לשם? ואז נותנים לך פרט קטן כזה וטוענים שכך הכול התחיל ושם נח המזל. ואני עדיין חושבת שזה שקר.
לא הכול בסיפורים של הסינדרלות נשמעים לי אמינים וקשה לי מאוד להאמין שהזדמנויות כאלו נהדרות ישבו להם באמצע הרחוב וחיכו לסינדרלה. כי אם כן, המסקנה הראשונה היא שיש גוף גדול ועוצמתי שאנחנו לא רואים ושולט על החיים שלנו וברגעי הסבל, ממש מייעד לנו סבל. – זה ללא ספק הדבר הנורא ביותר שניתן לחשוב עליו והוא ללא ספק מדכא וגורם לי פשוט ללכת לישון ולא להתעורר גם בשביל שירותים ואוכל.
הדבר האחר שיכול לעלות למישהו או מישהי עם חיים זבל בראש היא שהכול אשמת החיים. הכול באשמתנו? אבל מה עשינו. אני כל הזמן נופלת לנקודת המחשבה הזו שהכול באשמתי, שאני פשוט לא רוצה חזק מספיק, שאני לא משיגה מספיק או שאני עצלנית. אני, אני הבעיה.
מזלי ומזל הקוראים של התוכן הזה הוא שאני מאוד רציונלית.
המחשבה שהכול תלוי בי נתקלת במכשול אחר הנקרא חשיבה ביקורתית. בכל פעם שאני חושבת שהחיים שלי תקועים ולא זזים לשום מקום היא באשמתי אני חושבת על איך היה נראה כל העולם אם זה היה נכון. אם הכול תלוי באנושות ובפרטים הקטנים שחיים את חייהם הרעים, הם לא היו בוחרים את החיים הללו ולא אכפת לי מה אומרים.
אף אחד לא בוחר לעצמו חיים רעים. זה מטופש לחשוב ככה.
כולנו הולכים לישון בלילה ומדמיינים עצמנו מלכי כל העולמות. עם מעריצים שאומרים לנו שהם אוהבים אותנו, עם מישהו שמזכיר לנו כמה אנחנו נהדרים. כולם חולמים על הצלחה. כולם חולמים על כסף. לכן, אני לא מצליחה להאמין לאמרות השפר של 'כוחו של התת מודע' ושל 'הסוד' וכל אותם מדריכים רוחניים שהוליווד השטחית אימצה לעצמה. – אלו באמת צרות של עשירים.
כל מי שסבל מחייו יודע שהחיים לגמרי מחוץ לשליטתו. זה כל כך מעצבן לנסות לגלות למה לי לא הולך. וזה מרגיז עוד יותר לחשוב שזהו הלוטו של החיים. – יש רצון להילחם רק עד גבול מסוים ואז כל הרצון הולך ושוב אני לפחות, חוזרת לישון ושלא תעזו להוציא אותי מהמיטה.
החיים הם זבל אל תטעו לחשוב שיש תשובה וסיבה.
נ.ב
תמיד צריך לנסות, גם כשאנחנו כבר מיואשים מהכול. וזאת מהסיבה הפשוטה שאנחנו באמת לא יודעים כלום, ועד כמה הכול מקרי ובכל רגע נמצא את האדם המתאים שגם הוא יאמין בנו. אולי זה לעולם לא ייקרה, אבל מה אם אנחנו נמנע מעצמנו לגרום למשהו לקרות לנו?
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה